יום האישה. כבת לאמא פמניסטית במשפחה פמניסטית שלקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלה קוראים הסופראג'יסטיות (ע"ש התנועה הראשונה למאבק לזכויות נשים) כשהגעתי ללימוד של ימימה כל זה קיבל זווית נוספת כיוון נוסף של הסתכלות והעמקה, תנועה שהעיקר בה אינו המאבק החוצה אלא ההתקרבות פנימה העיקר בה אפילו אינו השיוויון ששם שוב את המיקוד בחוץ בהשוואה למישהו אחר, עיקרה לגלות אותך, אַת הנושא, מבפנים, לא בהשוואה עם אף אחד, וגם לא בהצטדקות, ובמאמץ כמו אין צורך ל'גייס' את כל ההיסטוריה כדי להצדיק ולגבות אותך

על זוגיות: נוסעים במכונית אל הים רק שנינו אהוב ליבי ואני, כך יצא,כמו הזדמנות מתוקה מחוץ לענייני הילדים מחוץ לענייני העבודה, שנינו בתוך המכונית נושאת הבשורה של חיבור והתקרבות ואהבה. ואני קולטת שאני בכלל לא שם, אני לא בהתקרבות וחיבור וכל זה, אני בכלל מתבוננת עלינו שנינו במכונית מבעד לחלון הסגור והמזגן והרדיו בשיפוט וחושבת לעצמי איך למען השם התחברנו, שני הפכים, הרי אפשר לצאת מן הדעת, וחבל נורא שהוא לא יכול להיות פשוט קצת יותר ... אני !!! אני אוהבת חלון פתוח, הוא אוהב מזגן. אני א

יום כיפור. "ברגע אחד של הכרה ערה המערכת נרגעת" שמעתי משהו נחמד ליום כיפור: אדם מגיע לראשונה למכונה לשטיפת מכוניות. הוא מסביר לבעל המקום: זו פעם ראשונה שלי, תסביר לי בדיוק, אני לא יודע מה אני צריך לעשות. אומר לו בעל המקום: מה צריך לעשות? שום דבר. אתה יכול לדומם מנוע, לשים על ניוטרל, ולהמתין שהמכונה תעשה את שלה. כך גם יום כיפור. מה צריך לעשות? שום דבר. לדומם מנוע, לשים על ניוטרל, ולתת לכוחו הרוחני של היום לעשות את שלו. "עיצומו של יום מכפר" "לא הכל בזכותך ולא הכל בגללך" מרגיעה י