21 דברים שלא ידעתם עליי
לא יודעת למה פתאום עלה לי הרצון הזה לכתוב, כמו שכותבים 10 דברים שלא ידעתם עלי, משהו בסגנון הזה, ככה קצר וקולע, רק שיצא לי בכלל לא קצר ובכלל לא קולע.
1. כל שנותי בניסן נתיב אפיתי בלילות עוגות ובבוקר לפני ההגעה לסטודיו הייתי מחלקת אותן בבתי הקפה בירושלים, המקום הקבוע שלי לאורך כל הזמן הזה היה קפה סמדר המקסים של בית הקולנוע במושבה הגרמנית, השותפים שלי לדירה בעמק רפאים היו קמים לריחות פאי תפוחים וקינמון ועוגות גבינה ווניל...
2. משהייתי קטנה כבר חיכיתי בקוצר רוח להיות אמא, כשנולדה לי אחות קטנה טיפלתי בה כאילו היא בתי ...
אך כשהגיע הרגע שלי להיכנס להריון גיליתי שבסיפור שלי זה כלל לא פשוט וארבע שנים חיכיתי ליואבי ואביגיל שהגיעו ביום אחד לבטן אחת ונולדו כמו מתנה שהיא נס ביום הנישואין שלנו ממש.
3. את השירות הצבאי שלי העברתי בציפייה להתחיל כבר ללמוד משחק בניסן נתיב, עם המדים לקראת סוף השירות הגעתי לאודישנים מוכנה לממש את החלום אך לאחר מיונים ראשון שני ושלישי כלל לא עברתי, לא הבנתי איך ממשיכים מכאן ואיך זה יכול להיות בעלילת חיי שככה, שלושה חודשים ישבתי בבית הורי על הספה מול מלרוזפלייס עם וופלים בטעם שוקולד ווניל של עלית.
4. כשהתאוששתי מהספה הכל התחיל שוב לקרות, שיחקתי בהצגה מחתרתית ביותר בפסטיבל עכו, שיחקתי בפרויקט הגמר של אחותי בחזותי שהתקבל לפסטיבל פנומנה, בכתבה על הפסטיבל כבר הייתי, אל תשאלו, בשער העיתון 'כל העיר', השתתפתי בתערוכת מיצגים עם יצירה אישית שלי במוזיאון ינקו דאדא ו...התקבלתי לניסן נתיב הירושלמי שם פגשתי את בעלי שלי יניב.
5. באפיזודה הזו בין האודישן הראשון לניסן נתיב ועד לשני
חברתי לחבורה המוזרה והחגיגית של חוני המעגל ותיאטרון סמרטוט, התנסנו בתיאטרון קצה בפסטיבל עכו שבו בין היתר קשרנו את הקהל, הכנסנו אותו לכלוב, שיחקתי באותה ההצגה חשפנית כביכל מהחלונות האדומים באמסטרדם, כתב של 'הארץ' שהגיע להצגה בפסטיבל עכו רצה לעשות עלי כתבה כי חוני סיפר לו שאני באמת חשפנית שהוא הביא מאמסטרדם להופיע בהצגה, סרבתי בנימוס להצעה של חוני ללכת עם הסיפור המופרך הזה עד הסוף ...
בהמשך מצאתי את עצמי עם אותה החבורה מופיעה בחנות אמבטיות באמצע קינג ג'ורג' בתור בת ים ועוד חוויות אקספירמנטליות של תל אביב תחילת שנות ה90 ...
6. כשפניתי שוב לעשות אודישן לניסן נתיב פניתי הפעם אל הסניף הירושלמי הרגוע והבייתי, בסוף האודישן ניסן קרא לי לחדרו לחץ לי את היד בחום ואמר לי מאוד נשמח אם תסכימי ללמוד אצלנו בסטודיו,
זה היה כמו השלמה מתוקה ללב מאי אז ( במקום וופלים בטעם שוקולד ווניל של עלית שלא יכולתי עוד להתקרב אליהם לעולם מאז המלרוזפלייס והספה) .
7. את סיפור שבע רבים כבר מכירים, בסטודיו פגשתי אופנוען גבר גבר כזה שהיה שונה שנות אור מכל המוזיקאים אמנים וכ"ו שהייתי יוצאת איתם, ומדחייה גמורה עברנו להתאהבות לוהטת שנמשכה כמעט 30 שנה והבנתי משהו על הסדר הנכון הנסתר והמופתי של הדברים ואיך לא מתווכחים עם המציאות, למה לא התקבלתי לניסן בתל אביב שנה קודם? ככה , את מבינה, יש סדר,ככה זה, הכל בסדר הנכון.
8. מאז אני פחות שואלת למה ולמה ויותר מבינה שככה וככה, יש סדר מופתי ונסתר לכל, אי אפשר להבין בשכל, רק להמתין איתי בחום. למה למה ככה ככה.
9. יום אחד תחילת שנות ה 80, אולי זה היה החופש הגדול , אולי, אני בבית , בת כמה אני ? אולי תשע שומרת על אחותי הקטנה בת האולי שלוש נגיד,
לבד בבית , דפיקה בדלת, אני פותחת, שלושה גברים נכנסים עם דפים כלשהם, ורגע אח"כ הם כבר מרוקנים לנו את כל הבית, את הרהיטים, את הפטיפון, את הכורסת קורדרוי הירוקה, את התמונות הסיניות שאמא אוהבת, את הטלוויזיה, את הספה, הלוך וחזור הלוך וחזור הלוך וחזור הם מרוקנים לנו את הבית בן שתי הקומות, עד שלא נשאר כלום. אין פלאפונים, אף אחד לא במרחק צלצול טלפון, שתי ילדות שמחכות במטבח, אחת גדולה שמחבקת אחת קטנה ומחכה שכל זה יגמר כבר, יעלי שואלת אם הם גנבים ואני אומרת שלא ושהם צריכים לקחת. למה למה ככה ככה.
10. כל שנות האפייה שלי כסטודנטית בניסן לצד ריחות פאי, עוגיות פקאנים וחמאה אני עצמי הייתי ניזונה כיאה לכל סטודנטית בשנות ה 90 אך מדיאט קולה קפה והמון המון סיגריות שהיו תמצית כל הבריאות אז , הייתי במידה המוגזמת והכה דקיקה 34 ולא לאכול היה הלהיט החדש והנמשך.
11. בשנה השלישית גרתי בבית הכי יפה בירושלים יותר נכון בעין כרם והשכן שלי הקרוב והיקר היה לא אחר מאשר מנזר, הייתי קמה לקולות פעמונים בריחות יסמין ויערה ונוף אל ההרים דרך חלונות מקושתים וכחולים.
12. כשעברתי לעמיקם פתאום גיליתי שהבית הקטן מעין כרם מאי אז פשוט התרחב ועכשיו הוא פה בעמיקם, חלונות עם קשתות כחולות ונוף אל ההרים בדיוק כמו בקופסא הקטנה שלי שם רק בהרחבה והתאהבתי מיד בכל מה שהתגלה לפני עד היום, יום יום מול ההר והחלון והקשת.
13. בצבא הייתי מדריכת טיולים בחברה להגנת הטבע, כאילו עד שאהיה שחקנית בינתיים אוציא טיולים בצבא , והעד ש .. הזה הוא בעצם באמת באמת ה-דבר, לצאת אל החורש, אל הואדי, אל ההר, זה הדבר שלי, יום יום מתאפשר לי לפגוש חיבור בתוך הירוק הזה, שלא מתאפשר לי לפגוש באופן הזה בשום חלק אחר בחיי.
14. כשהייתי קטנה מול בייתי בהרצליה ב' של תחילת שנות ה 80 הייתה גבעה קטנה בה יכולתי למצוא כלניות בחורף והמוני סביונים וחרציות באביב, יום יום אחרי בית הספר הייתי הולכת לטייל לי לבדי בגבעה, יום אחד ננעץ שלט גדול על הגבעה כאן תוקם בריכה , בבכי חזרתי הבייתה מתאבלת על הגבעה, וכך היה, את הגבעה היפה המלאה באורנים וכלניות הפכו לבריכה עירונית ואני הלכתי לחפש לי גבעות אחרות בכרמל, בעין כרם ובעמיקם.
15. כשעברנו לפרדס חנה בשנת 2002 עוד לא היה ממש אינטרנט ויניב יצא לחפש לנו בית בשיטוטים יומיים ברחובות המושבה הקטנטנה, יום אחד הוא מצא בית שהיה נראה מצד אחד נטוש ומכוסה בסבך של פרדס ישן ומצד שני התנגן מתוכו רדיו עם השיר של שלמה ארצי 'אירוסים'... הוא שלף איזו פיסת נייר ועט, כתב מכתב והצמיד לדלת 'אם הבית להשכרה נשמח שתיצרו קשר' מן מה הסיכוי כזה ... ערב, שנינו יושבים מיואשים, צלצול טלפון עם קול נרגן וכעוס ומאז גרנו שם, בבית ההוא, משך 18 שנה ... כשיניב הראה לי אותו לראשונה והיינו רק שנינו צעירים ורווקיים
הוא היה נראה לי קצת קטן ואיכשהו נכנסנו בכל זאת והמשכנו לגור בו גם כשנולדו לנו ילדים וגם כשהם נעשו ענקיים ומבית שניים וחצי חדרים בנינו בו גלריות ועוד גלריות והפכנו אותו לרב מימדי ואפילו הצגות שלמות עשינו שם בסתיו באביב ובקיץ בחצר, כולל יציאה דרך חלונות הבית לבמה המאולתרת מתחת לעץ ובחורף בסלון בסיפורים אינטימיים ליד הקמין עם תה ועוגה להורים וילדים, עם 50 איש על השטיח ועל הספה ועל הכסא והכורסא,הוא היה כה קטון קטנטון אך לעיתים היה מתרחב במטה קסמים למימדים אחרים ושוב חוזר חזרה לגודלו, לצאת ולהתרחב לבית חדש באמת הצריך ממני כוחות על,
סיפור הוצאת הרהיטים ההיא לא הייתה הפעם היחידה שזה קרה לי ושאיבדתי בית ומצאתי בית ואיבדתי בית...ומשהו בלא לזוז ולאחוז בבית לעד גם כשהוא כבר לא במידה היה חזק ממני עד שלבסוף התגלו השבילים ונמצאה הדרך הפנימית והחיצונית והצלחתי לעבור בכוחות מלאים בהשגחה עליונה לבית רחב ידיים מלא בניסיי ניסים שחיכו להתגלות לי לאט לאט לאט בעמיקם.
16. תמיד תמיד תמיד רצינו שיהיה לנו סטודיו משלנו, מקום ללמד בו וליצור בו תיאטרון ועוד מלא דברים
אולי בית קפה גם ולאפות לאנשים ולשים תקליטים ...ותמיד שכרנו מזה ומזה, לפי שעות, וכל הזמן חיפשנו מאין יבוא עזרי ...
יום אחד בקורונה זה התגלה
'האוצר שמתחת לגשר' בחצר הבית, כל החברים האחים של יניב, העשיריה שלו מהקבלה, המשפחה שלו בלבבות, הגיעה והופ הופ הופ
אני הכנתי ארוחת בוקר ואז ארוחת צהריים ואז דרינק קצר ולחיים ועוד לחיים והם בנו כמו נס רצפת עץ מלכותית,הרימו אוהל עם חלונות מקושתים, דלת עץ ומדרגות וקם לנו סטודיו מהאגדות, כזה שאני יכולה לסדר בו כל יום פרחים ולהשקות עציצים ולהדליק נרות ולשטוף עם מים ולתת אהבה ולהדליק תנור, ולהניח סלסלה עם כוסות וסלסלה עם שמיכות צמר רכות ותה חם בקומקום הישן והפרחוני ועוגה חמימה שזה עתה יצאה מהתנור, סטודיו מהחלומות שבו יום יום כל יום אני פוגשת לומדים ולומדות להעמיק בהבנות על חיבור וקירבה ועל תכלית ועל חום.
17. מאז שאני זוכרת את עצמי, קטנה קטנטונת רציתי להיות שחקנית, מאז 'ציפיטפוט', אהבת חיי, ומאז בכלל,
אני זוכרת שהייתי אצל השכנה שלי אביבה, הייתי אולי בת ארבע או חמש והצהרתי שני דברים בנחישות, אחד שאני אהיה שחקנית, שתיים שאני אהיה דתיה.
18. אז שחקנית זה אולי מ-'ציפיטפוט'
אבל דתייה זה כנראה מפנינה הגננת שהייתה הגננת שלי האהובה, היא הייתה דתייה.
במה זה התבטא ? כמעט בשום כלום חיצוני , כלום, רק באור הלב, בשמחת העיניים, ובאהבת השם, ז"א אהבת כל הבריות כפי שהם, ואנחנו ילדיה בגן היינו תחת ענני היראה שלה והאור הזה שאין בו שום מיותר, בגינה היא הייתה יושבת עם שיער קצר חצאית וסיגריה בפה והלב שלה כולו מלא אהבה וצחוק כל הזמן גם ברגעי גבול ברור וגם ברגעי שעשוע היינו אהובים באור יקרות בעיניה, אור שלא שייך ללב הרגיל הוא שייך לואהבת לרעך כמוך אני השם , וכולנו היינו רעים, הרעים שלה
"...למען אחי ורעיי למען אחי אחי ורעיי אבקשה טוב לך איי יאיי יאיי..."
19. אז דתייה אני לא אבל באמת באמת בלב פנימה אני חרדית,
אני אישה מאמינה בכל ליבי ולבבי בטוב, בתכלית, ועובדת בזה יום יום גם כשזה מתכסה לי מאה פעם ביום, גם כשזה משכנע חזק חזק הפוך, גם כשזה מתבלבל, גם כשאני נזרקת אל המרחק החשוך, אני שבה לעמול, שבה להשתדל על זה, להשתדל על מלאכת הכרת הטוב.
20. זכיתי בחיים האלה
בכל כך הרבה מתנות, באימי ואבי ואחיותיי ובעלי וילדיי כל חבורת הנשמות הזו שאנחנו במפגש הזה כאן למטה, ועוד מתנה יקרה וזוהרת היא, המרגלית הזו של לימודי ימימה, שלאור המגדלאור הזוהר הזה הכל יכול שוב להתחבר גם החבורה הזו שאנחנו ומבעדה יש שוב גם קרקע וגם שמיים ואני זוכה לעיתים להתיישר חזרה למקומי האמיתי בין שני החלקים האלה
שוב ושוב.
21. סתם 21. סתם כאילו מספר. הוא לא 10 והוא לא חי 18 הוא 21 ואיתו אסיים. מכירים את הרצון הזה לשלמות ? שיהיה שלם ? מספר שלם, שיהיה בול, אולי 25 לשנה שחלפה אולי 26 לשנה הנכנסת,
אז מול זה, מול הרצון הזה, שיהיה בדיוק בול שלם שלמות, ימימה מלמדת אותי שאין שלם יש רק יחסי תמידי , וגם הפוסט הזה נושא משהו יחסי תמידי, לא הכל, לא שלם, יחסי, ועם ההסכמה הזו ליחסי תמידי, אסיים ואומר שהתחדשתי בתנועה קטנה קטנטונת וחדשה ויחסית שבה התחלתי ביני לביני אי שם בחדרי מול ההר והחלונות המקושתים הכחולים להקליט פודקסט, פרקים קצרצרים, נקודות קטנות דקות מבעד ללימוד של ימימה, הפרק שהקלטתי היום הוא על התנועה הזו המוכרת שקופצת בצורת " הרצון לשלמות " אם קרה הנס ובפתח השנה החדשה קראתם את כל זה ובאמת הגעתם עד כה וזה מעניין אתכם ומוכר לכם הרצון הזה לשלמות, שיהיה שלם, שיהיה בול ...מוזמנים לכתוב לי ואשלח לכם בשמחה את הפרק.
שתתחיל שנה אזרחית חדשה טובה ומשמחת מלאה בסיפורים טובים ומאירים, שנתחבר כולנו בחיבור לבבי " למען אחי ורעיי למען אחיי אחיותיי ורעיי ..."
" כח הטוב הוא כח גובר"
תגובות