על זוגיות

על זוגיות:

נוסעים במכונית אל הים

רק שנינו אהוב ליבי ואני,

כך יצא,כמו הזדמנות מתוקה

מחוץ לענייני הילדים

מחוץ לענייני העבודה,

שנינו בתוך המכונית נושאת הבשורה של חיבור

והתקרבות ואהבה.

ואני קולטת שאני בכלל לא שם,

אני לא בהתקרבות וחיבור וכל זה,

אני בכלל מתבוננת עלינו שנינו במכונית מבעד לחלון הסגור

והמזגן והרדיו בשיפוט

וחושבת לעצמי איך למען השם התחברנו, שני הפכים,

הרי אפשר לצאת מן הדעת,

וחבל נורא שהוא לא יכול להיות פשוט קצת יותר ... אני !!!

אני אוהבת חלון פתוח,

הוא אוהב מזגן.

אני אוהבת לשים מוסיקה,

הוא אוהב את השירים

האקראיים שברדיו.

אני אוהבת לצעוד אל החוף הכי מבודד, הכי טבע וגם שם לפינה המרוחקת הנפתחת למרחבים,

הוא אוהב קרוב, קל, נח

ובלי הרבה מאמצים.

אני אוהבת לצוף שעות,

הוא אוהב קצר ובעיקר לשחות.

אני אוהבת לצאת מהמים

וישר אל החול הרטוב

בשמש המנצנצת,

הוא אוהב בצל וישירות אל המגבת.

הוא מסודר,

אני מבולגנת.

הוא ממוקד,

אני מתפזרת.

לא פשוט פה

חתיכת נפרדות

אני ממלמלת ביני לביני

בקולות של נאבקת,

ואני

לוחשת לי,

"להבין

זה להיות על הגבול הנכון

של היש במציאות"

אני רוצה לשוב אל הגבול הנכון הזה

לנוח מהפנטזיות והדרישה האשלייתית,

שהוא יהיה פחות הוא ויותר אני,

לנוח מהצפייה שלא יהיו חלקים נפרדים ושתמיד תמיד נהיה מתואמים ודומים,

לנוח מלעבוד במרץ בחסר.

אז מה יש ?

יש את מבנה נפשו

ויש את מבנה נפשי.

ויש לנו

בסל המשותף

מטקות וכדור שחור נהדר ומקצועי.

אז אנחנו

פונים

למשחק

מטקות

מרומם

ופראי.

זה היש במציאות גלגל ?

כן.

זה לא קצת פשטני?

לא.

פשוט קמים פשוט משחקים?

כן.

אפשר גם באמת לעשות מסיבת חסר אם את רוצה,

להוציא את ולחפור ולחטט בכל מה שלא ואין בכל מה שפוער פער,

ואפשר לצמצם את הפער,

להתקרב

מבעד ליש,

מבעד למשחק

המרומם הסודי

והנושא פרסים

של רצון לחיבור והתקרבות

לצד הנפרדות

במתאפשר היחסי

עם החבר המשונה והמוזר והכי טוב שלי כבר 28 שנים.

"ומכאן

אין לסחוב אחריך רגעים

שהינם

מתקיימים מחוץ לזמנם,

זו אשלייה של תפיסה

שיש עוד לסחוב אותם

ולסגור את

הלב,

ולסגור את החיוך "

וכך בבואנו להשיג התקרבות

אל נשכח לשים בסל עבורנו את ה"מטקות"

ואת ה"כדור".

בברכת ימים רכים

של קירבה וחיבור.

גליה אביב קלדרון.